מתוך המאמר “לשון האש” מאת שרה הקרט

כאשר כישרון ומיומנות טכנית גבוהה חוברים לגישה אינטלקטואלית לאמנות,נוצרת מזיגה נדירה שהתממשה בדמותה של האמנית מירה שדות.
מירה שדות היא אמנית בעלת השכלה רחבה: היא למדה תולדות האומנות המודרנית ואמנות האיסלם באוניברסיטה העברית(1992 – 1984) ולאחר מכן המשיכה שם בלימודי הסמכה והשתלמה בתחום זה בלונדון. היא למדה קדרות במכללה באורנים אצל חנה צונץ,עליה היא מדברת באהבה ובהוקרה על מה שקבלה ממנה. בשנים ההן השלימה מירה את השכלתה אצל גדולי האמנים: מיכאל גרוס בפיסול,מרסל ינקו ויסף הירש ברישום.
שנות לימודיה בבצלאל (1971 – 1975) זכורים למירה לטובה בייחוד בשל היותן ” תקופה שנהגו בכבוד בכלי ובקדרות” כדבריה, אז ספגה מירה רגישות לכלי ואהבה לחומר ולאש,שילוו אותה כל חייה.
מירה שדות לימדה בבצלאל (משנת 1986 ועד לפרישתה לגמלאות ב-2000),קורסים בתולדות האמנות עם דגש על מקורות ומסורות המזרח הרחוק, אגן הים התיכון ואמריקה הלטינית וכן קורסים בתולדות הקרמיקה המודרנית וזיקתה לאמנות הפלסטית.למרות גישתה האינטלקטואלית לאמנות הקרמיקה, מירה אמנית פעילה ביותר ובשנותיה בבצלאל שילבה היטב הוראה תאורטית עם הרבה הדרכה מעשית, סדנאות ביישום טכניקות שריפה, שהשתלמה בהן בארץ ובחו”ל ( שריפת עצים,שריפת מלח,גז,רקו ועוד).
“אלו היו חוויות מיוחדות לסטודנטים ” אומרת מירה ולה הן נתנו תחושת הרמוניה והעשירו אותה מבחינה מקצועית ורוחנית.עד שנות ה-70 הייתה  השריפה בתנאי חיזור נדירה וכשנבנה בבצלאל  תנור עצים( תנור אנגמה בהשפעה יפנית), התרכזה מירה  בעבודתה בשריפה זו וחקרה את צפונותיה, בהדרכתה של גדולה עוגן שהייתה באותה תקופה ראש המחלקה לקרמיקה.
על אותם הימים אומרת גדולה עוגן: “בסוף הדרך,איכות המוצר נקבעת בדיאלוג עם הלהבות בתנור,לאורך השריפה. מירה יודעת למשוך לשון אש דרך חלון הראיה בתנור ולאבחן את סמיכותה ואת מידת רעבונה לחמצן. הקשר המתמשך של החומר עם האש לאורך כל תהליך הייצור מניב מוצרים שיש בהם הרמוניה טבעית וחיות וככאלה הן תרומה לתרבות.”

שנים רבות הקדישה לחקר טקסטורות בחומרים וזיגוגים, שקיבלו מעמד נכבד ביצירתה האומנותית.
עבודתה התמקדה בשני כיוונים: פורצלן –  כלי תה מעודנים, אבנית  – כדים גדולי מידות ופסלים מופשטים, הושם בהם דגש רב על המעטפת.
שריפות החיזור היו מקור ללימוד נושא ציפוי פני השטח של הכלי ,התאמת הציפוי הוא מעשה אומנות בפני עצמו, בייחוד כשרואים בפני השטח יצירה תלת ממדית.
מירה התמקדה ביצירת מגוון מרקמים,מהעדין והרוגע עד ה”קרקלה” הגועש ומבעבע. היא הגיע לתובנה שאין הכרח במרשמי זיגוגים מסובכים, ולכן לא אחת השתמשה באפר משריפות ענפים יבשים, באדמה ובפלדספר בהרכבים פשוטים. אופי הנחת הזיגוג ועוביו, בהתאם לשריפה, הולידו מגוון תוצאות בין המכוון למפתיע, בעושרן.מירה חקרה והתמחתה בזיגוגי סלאדון, טמוקו, דם הפר, שינו, אורובה ואחרים – זיגוגים אופייניים מן המזרח שאותם מימשה בעבודותיה הרבות.
האהדה לקרמיקה מן המזרח הרחוק התפתחה אצל מירה, מתוך עיון והעמקה בספרות מקצועית :  ברנארד ליץ’- ” על אומנות הקרמיקה” , סואטסו ינאגי –  “הקדר האנונימי”, קנט ביטל – “זן ואמנות הקרמיקה” . ספרים אלה ורבים אחרים, קירבו אליה אמנות זו וסייעו לה לגבש תפיסתה האסטטית.
מפגש ממשי עם תרבות יפן חוותה כשהצטרפה, בקיץ 1995 לתכנית עבודה בטוקונמה (TOKONAME) יפן – מרכז קרמי כעתיק שממשיך לפעול גם היום. במשך חודשיים עבדה מירה עם אמנים מרחבי העולם בהכנת כלי תה מסורתיים ועבודות אישיות. האמנים האורחים יכלו להתבונן בעבודתם של רבי אמן יפנים שעבדו לצידם, לעקוב וללמוד בדומה לשיטת ההוראה המקובלת ביפן. בביקור הזה התאפשר למירה לבוא במגע ישיר עם האמנות היפנית המסורתית על שלל גווניה, תוך כדי ביקורים במוזיאונים, במרכזי קרמיקה ובייחוד בהתבוננות מקרוב בקדרות המסורתית. ההשתתפות ב”טקס תה”, שאליו הוזמנו אורחים,השאיר עליה רושם עז . הביקור שלה בדרום קוריאה ב”תערוכה העולמית לקרמיקה”  ב- 2001, הגביר את הקשר שלה למזרח הרחוק.
בניסיונה לענות על השאלה מה נתן לה הקשר עם אומנות המזרח הרחוק, מדברת מירה על עבודתה היא, על תובנות שהתגבשו במשך השנים כשהזיקה ליפן היא חוליה חשובה בתפיסתה האסתטית.היא מציינת את החוויה הטוטלית שבתהליך העבודה,את תהליך לימוד החומר והרגישות של מגע היד בו , את החוויה הצומחת מהחומר העולה מן האבניים, כשאתה מאפשר לו לחשוף את איכויותיו ובה בעת שוכח את כוחך לשלוט בו, רק מתפלל להטביע בו את מנגיעתך. עבודה ספונטנית תוך ריכוז בתוכך פנימה, זו פילוסופיית חייה.
” במערב” , מציינת מירה, ” העריכו כוסות וספלי משקה דקיקים,שאוחזים בהם בידית דקה,כך שהמגע הפיזי בהם מזערי, לעומת זה בשתייה מקערית, נוסח יפן, האדם חובק את הכלי בכל כף היד ולכן מספק יותר”.
מאחיזה בקערית התה שיצרה ביקשה מירה ללמוד לא רק על מוצקות החומר, על אופיו ועל רכות הציפוי או גסותו, אלא גם להעביר את תחושת המים שהקערית מכילה כמקור החיים, את האנרגיה והחום המתפשטים מן הפה לכל הגוף בכל לגימה. שתיית התה מהקעריות שלה הופכת לחוויה אסתטית ורגשית גם יחד.
מירה מדגישה את הדיסציפלינה,ההתמדה והלימוד: “רק כאשר היד,העין, מתמזגים על ידי אימון חסר פניות אישיות , מגיעים ליצירה אמיתית”.אלו תובנות זן במסורת הקדרות היפנית, היא מסבירה.
ההסתכלות בכלי דורשת תשומת לב לפרטים המגדירים את המכלול – השפה,הרגל,הידית וכו’- כדי לבחון האם וכיצד הושגה ההרמוניה.
ההבנה שעיוות אינו תמיד פגם – שפה עקומה היא תוסף מבורך שיכול להזכיר קו מתאר של גוף או גבעה רכה שנשקפת מחלון הבית – קורה רק לאחר שנים של עבודה.”יש לבחון היטב מה יוצא מהתנור להתבונן בכל כלי בעין ביקורתית, לקבל הכול באהבה”.לדעת להבחין בדקויות המקריות וגם לדעת לכוון למקומות אישיים ביותר- אלה משאת נפשה ותקוותה שאכן השיגה זאת ביצירתה.
בעשור האחרון עוסקת מירה ביוגה ובהוראתה. תחום זה משלים את מעגל חייה ומחבר היטב את בין הפן הפיזי לרוחני – האחד מחזק את האחר ברוח הזן. העבודה על האבניים וכן היוגה הן פעולות מדיטטיביות, שתיהן עוזרות למרכז הן את החומר והן את נפש האדם ולאפשר לו לעבוד ולחיות ברצף  הזמן, תנועה ורגש.
גדולה עוגן מוסיפה:” מירה קשורה קשר אינטימי עם החומר גם לפני החוויה היפנית ולסיפור היפני יש לה תובנות משלה. שיח עם חומר, גם אם יש בו הצהרת כוונות והזדהות עם רוח הזן הבודהיסטי, אינו מבטיח עבודות איכותיות אם אין מיומנות ועין בוחנת כדי לייצר צורות נינוחות ולא רפויות וזיגוגים שמשלימים את ההרמוניה.
דרושה גם אינטואיציה (כשרון) וגם מעורבות עמוקה.כל אלה הן תכונות טבעיות של מירה.